והפעם: מן הנשר בשמיים ועד משה רבנו

מה כבר יכול לחבר בין הנשר בשמיים לנחש הזוחל על האדמה? המילים כמובן.

"דֶּרְֶּך הַנֶּשֶּר בַשָּׁמַיִם דֶּרְֶּך נָּׁחָּׁש עֲלֵי צוּר דֶּרְֶּך אֳנִיָּׁה בְלֶּב יָּׁם וְדֶּרְֶּך גֶּבֶּר בְעַלְמָּׁה" אומר ספר משלי, ואנחנו נפתח בזה השוכן מעל כולם, הנשר. הנביא מיכה אמר: "הַרְחִבִי קָּׁרְחָּׁתֵךְ כַנֶּשֶּר" – ואכן ראשו וצווארו של הנשר קרחים מנוצות והוא גם נקרא "נשר קרֵח", אבל אין זה מפני שנוצותיו נשרו כדרכן של שערות הראש למשל. בלשונות קרובות הוא נקרא במילים דומות לנֶּשֶּר, למשל נַסְר בערבית, בלי קשר לנשירת שיער ונוצות – ואילו הנשירה קשורה לשורש נתר שממנו למשל הפועל לנתר, לזוז מהמקום, וגם הביטוי מותר שמבטא תזוזה, שחרור ממשהו. ובכלל, יש בלבול לא קטן בין נשר לבין בעל החיים המופיע למשל בסמלי הליגיון הרומי, שהוא עיט, אשר שמו הלטיני aquila התגלגל לשם eagle באנגלית מודרנית, ואילו הנשר שבו עסקינן הוא באנגלית vulture.

אגב, שימוש מאוד לא מקובל במילה נֶּשֶּר היא כרוז, "מי שמכריז דבר בשופר בפיו להודיעו בקהל... ורגליים לדבר כי המילה נשר כאן [בפסוק מספר הושע] היא שֵם להאיש שהוא מכריז ומפרסם דבר ברבים, וכמו שהוא המנהג בכל העמים מעולם פעולה זו נעשית בתקיעת שופר בפה המכריז" לפי מילון בן יהודה. והוא כתב במילונו: "אבל המליצה קשה מאוד... אי אפשר לאמר כי הדמיון כנשר מוּסב להשופר, כי מה דמיון יש בין תקיעת שופר והעוף נשר?" לכן, חידש בן-יהודה את המילה מינשר, מניפסט, מסמך רשמי של גוף חברתי או פוליטי המציג את האידאולוגיה שנציגי הארגון תומכים בה. לשם כך רתם בן-יהודה את המילה הערבית מִנְשוּר שפירושה כרוז, מכתב גלוי, מן המילה נַשַרַ – פִרְסֵם, והכל כאמור בלי שום קשר למלך העופות.

יורדים קומה אחת ומגיעים לפירות הנשירים של העצים, שאכן קשורים במושג לנשירת השיער, לעלים ולפירות שמנתרים לאדמה בנשירתם. כמו שקרה לאיוב: "אַף לְזאֹת יֶּחֱרַד לִבִי וְיִתַר מִמְקוֹמוֹ". לפירות ולשאר גידולים הנושרים מן העץ ומן הצמח יש כמובן מערכת שלמה של הלכות ודינים, והתוספתא מספרת על כך: "ופורצין פרצות בגנותיהן ובפרדסותיהן להאכיל נֶּשֶּר לעניים בשני בצורת בשבתות ובימים טובים".

לא רק פירות נושרים. כך גם שערות נטרפות ונושרות, וכך גם ריסים ושיניים – ואפילו בתולים. "מִשְפָּׁחָּׁה אַחַת הָּׁיְתָּׁה בִירוּשָּׁלַיִם שֶּהָּׁיּו פְסִיעוֹתֵיהֶּן גַסּוֹת וְהָּׁיּו בְתוּלוֹתֵיהֶּן נוֹשְרוֹת, עָּׁשׂוּ לָּׁהֶּן כְבָּׁלִים וְהֵטִילוּ שַלְשֶּלֶּת בֵינֵיהֶּן, שֶּלאֹ יִהְיּו פְסִיעוֹתֵיהֶּן גַסּוֹת וְלאֹ הָּׁיּו בְתוּלוֹתֵיהֶּן נוֹשְרוֹת", לשון מסכת שבת. "אז למה אמא, למה / נושרות הדמעות מעצמן?" כמאמר השיר היפה.

הנשירה-נתירה, שיסודה בנתר-נשר, יצרה כמובן גם את הניתורים והמתירנות, אבל לא את החומר הנקרא נתרן. פעם, הוא כונה נֶּתֶּר, וכחומר חריף נתר מאכֵל שמוכר כסודה קאוסטית – והוא קרוב ללטינית Natrium וסימלו Na, ובעברית נתרן, ולא מפני שהוא מנתר מפה לשם.

וממנו נעבור לקומת הקרקע ולנחש המַשִיל עורו, והשורש נשל קרוב גם בצליל וגם במשמעות לשורש נתר-נשר. חוץ ממה שפושט הנחש, נֶּשֶּל הוא לפי המילון נפילת פרי מן העץ. אבל המשמעות רחבה יותר: "שַל נְעָּׁלֶּיָך מֵעַל רַגְלֶּיָך כִי הַמָּׁקוֹם אֲשֶּר אַתָּׁה עוֹמֵד עָּׁלָּׁיו אַדְמַת קֹדֶּש הוּא" צוּוה משה רבנו לחלוץ ולהשיל את נעליו. אותה הוצאה ועקירה בדרך של השלה תמצאו גם בפסוק "כִי יְבִיאֲךָ יְהֹוָּׁה אֱלֹהֶּיָך אֶּל הָּׁאָּׁרֶּץ אֲשֶּר אַתָּׁה בָּׁא שָּׁמָּׁה לְרִשְתָּׁהּ וְנָּׁשַל גוֹיִם רַבִים מִפָּׁנֶּיָך" – ולא במקרה אתם שומעים כאן גם את הנישול שיש במעשה.

ונסיים בנימה אופטימית בשירם של יורם טהרלב ואפי נצר: "באפָּׁרים אין קץ אדום עולה הסתיו / נושרים עלי העץ כדינרי זהב / ורק האהבות שבות לכאן בסתיו."