והפעם: בשורות עם מעט מאוד בשר

איש בשורה אני היום, כי הפעם נעסוק בשורש בׂשר, ולשם כך נגייס מעולם הטבע סנונית ופרח חצב, ומעולם אחר לגמרי חבר-כנסת נמלט.

"מַה נָּאווּ עַל הֶהָּרִים רַגְלֵי מְבַשֵר מַשְמִיעַ שָּלוֹם מְבַשֵר טוֹב מַשְמִיעַ יְשוּעָּה אֹמֵר לְצִיּוֹן מָּלַךְ אֱלֹהָּיְִך" מתפייט ישעיהו הנביא בפסוק ידוע המתאר את בוא השלום, הגאולה והישועה. מבׂשֵר, אומר הפרשן," כן נקרא המשמיע חדשות". בעקבותיו הלך העיתון המיגזרי "המבשר"' ואותו מוטיב שימש גם את היישוב מבשרת ירושלים (לימים המועצה המקומית מְבַשֶרֶת צִיּוֹן), וגם מושב עין-הבְׂשוֹר בחבל אשכול בנגב המערבי.

שתיים-שלוש מילים על השורש: השורש בׂשר, במובן שאנחנו מכירים – ואין כל קשר לבשר שאוכלים! – קיים בעברית וגם בערבית ובעוד כמה מלשונות האזור. בערבית, בשׂורה היא בְשַארָּה, ומכאן שמו של חבר הכנסת עזמי בשארה שנמלט לקאטר, וגם בוּשְרָּה (השחקנית קלרה ח'ורי) בסדרה "עבודה ערבית", אשתו של הגיבור אמג'ד, שמגלם נורמן עיסא. שלושתם, אגב, ערבים- נוצרים, וייתכן שיש לכך קשר למה שתקראו בהמשך.

השימוש המוכר ביותר של השורש הוא בשורה. יש הגורסים שהיא הודעה של משהו טוב ("בפרט מקרה טוב" לפי בן-יהודה) אבל האמת מאוזנת יותר. אנחנו מכירים את "בשורות טובות, ישועות ונחמות"– אבל גם את הרומן "אשה בורחת מבשורה" של דויד גרוסמן, על האם שמנסה "להתחמק" מההודעה האפשרית על מותו של בנה החייל. האקדמיה ללשון מתייחסת לכך, ולפיה, אומנם רוב הבשורות טובות, אבל יש גם כאלה שלא. כך למשל האיש שנס מן המערכה מספר לעלי הכהן: "וַיַּעַן הַמְבַשֵר וַיּאֹמֶר נָּס יִׂשְרָּאֵל לִפְנֵי פְלִשְתִים וְגַם מַגֵפָּה גְדוֹלָּה הָּיְתָּה בָּעָּם וְגַם שְנֵי בָּנֶיָך מֵתוּ חָּפְנִי וּפִינְחָּס וַאֲרוֹן הָּאֱלֹהִים נִלְקָּחָּה". וכותב רד"ק (רבי דוד בן יוסף קמחי, בן המאה ה-12), מדקדק ופרשן המקרא: "כל המספר חדשות בין טוב בין רע נקרא מבשר". ידוע גם הצירוף "בשורת איוב", אך לעומתו הביטויים "איש בשורה" ו"יום בשורה" הלקוחים מן המקרא, כוונתם לטובה.

פתחנו בכך שהמבשר, עוד לפני שנדון באופי הבשורה, הוא פשוט מודיע. כמה טוב להיתלות בפילוסוף אריסטו בן המאה הרביעית לפני הספירה, שכתב בספרו "אתיקה": "סנונית אחת אינה מביאה את האביב, וגם לא יום יפה אחד; באותה מידה, יום אחד של אושר לא יעשה את האדם מאושר באמת". אריסטו, כמו בני זמנו, לא ידע על נדידת הציפורים בחילופי העונות, מה שלא מפריע מאז לומר את המשפט "סנונית אחת לא מבשרת את בוא האביב" (או הסתיו, תלוי אם אתם באירופה או בארץ). לפי יודעי-דבר, הסנונית רק משל היתה, ואריסטו התכוון בכלל לכך שכדי להיות אדם טוב אין להסתפק במעשים חד-פעמיים אלא לעשות כל העת מעשים טובים. החָּצָּב אולי אמין יותר בכך שאומרים שפריחתו מבשרת את בוא הסתיו ואת הימים המתקצרים של סוף הקיץ.

בשורות יש לא רק לנו, והן תופסות חלק חשוב בתרבות העולמית, ובעיקר הנוצרית. מכירים את כנסיית הבשורה בנצרת? על פי המסורת הקתולית, במקומה ניצב בעבר ביתה של מרים הבתולה, ובו בישר לה המלאך גבריאל כי היא צפוייה להרות וללדת את בן האלוהים, ישו. האמונה והאומנות הנוצרית אימצו זאת. מכאן צמחו הציור הידוע מאוד של ליאונרדו דה וינצ'י הבשורה (באיטלקית: )L'Annunciazione, כמו באנגלית to announce) המציג את סצנת הבשורה; וכך גם "הבשורה על פי מַתִי", וגם על פי יוחנן, מרקוס ולוקאס, ארבעת ספרי הבשורה שהם חלק מן הברית החדשה. ביוונית, ספר הבשורה נקרא אֶוונגליוֹן (ומכאן המאמינים האוונגליסטים) בשורה טובה, בשורה משמחת. באנגלית הם נקראים Gospel, המקבילה לאוונגליון היווני, ומקורה באנגלית עתיקה godspel, שמורכבת מ- good+spell . במקור זה היה good, טוב, ועם הזמן התקצר ל-God, בגלל הקשר לדברי-אלוהים. לשפות הקרובות לאנגלית כמו גרמנית היא התגלגלה כבר בנוסח ה"אלוהי".