והפעם: הפנסיה, שכרה בצידה

חייכם, קוראים יקרים, שאם אינכם קוראים את הדברים הבאים, שְׂכַרכם יוצא בהפסדכם ואין אתם יוצאים נשכרים מכך כלל ועיקר. הקריאה, לעומת זה, שְׂכרה בצידה. על הפרק כמובן השורש שכר, ובנדיבותנו חסכנו מכם את העונש שמלווה אותו לעתים קרובות.

ראשית, נדייק ונאמר כי יש הבחנה בין שָׂכָר למשכורת: לפיה, שכר הוא התמורה שניתנת לעובדי כפיים (עובדי "צווארון כחול") בעוד שמשכורת משולמת לעובדי "צווארון לבן". המשכורת משולמת בדרך כלל על בסיס חודשי, ואילו השכר משולם לפי בסיס קצר יותר כגון שעה, יום או שבוע, למשל לשְׂכיר-יום. הבחנות אלה לא מתקיימות במקרים רבים, ולכן תמצאו תלוש-שכר וגם תלוש-משכורת, הסכם שכר לעובדי "צווארון לבן" למהדרין ועוד. ההבחנה גם אינה נשמרת כשמדברים על שׂכיר, להבדיל מעצמאי, יהא צבע צווארונו אשר יהא. צווארון אחר לגמרי יש לשכיר-חרב, וגם לא בדקנו מה נוהג ללבוש שכיר-עט, כינוי שלילי לעיתונאי הכותב על פי הזמנה ולעתים גם נגד מצפונו, אם נאמין למילון אבן-שושן. באנגלית, לפי ההבחנה הזו, שכר הוא wages ואילו משכורת, salary, מהדהדת את המילה salt, מֶלח, זכר לימים שבהם שולמה משכורת החיילים במלח שהיה נדיר. מעניין, שגם ביוונית יש דבר דומה: sitos היא חיטה, דגן, ו-siterion הוא תשלום. השכר התגלגל גם למילה שֶׂכֶר, שממנה קיבלנו את טיסות-השֶׂכֶר.

הרבה לפני האיגודים המקצועיים, דאגה התורה לאינטרסים של השכירים, אבל שמרה גם על אלה של המעסיקים. לפי מסכת בבא מציעא "הַשּׂוֹכֵר אֶת הָאֻמָּנִין וְחָזְרוּ בָהֶן, יָדָן עַל הַתַּחְתּוֹנָה. אִם בַּעַל הַבַּיִת חוֹזֵר בּוֹ, יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה. כָּל הַמְשַׁנֶּה, יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה. וְכָל הַחוֹזֵר בּוֹ, יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה". ומיהו שכיר? אומר הפרשן: "הַשּׂוֹכֵר אֶת הָאֻמָּנִין - בְּקַבְּלָנוּת, כָּךְ מְלָאכָה בְּכָךְ וְכָךְ מָעוֹת". התורה דאגה גם לכך שהמעסיק ימלא את התחייבויותיו והמִצווה מתרי"ג מצוות מעוגנת בפסוק "לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא". הלנת שכר שמתוארת כאן היא מן השורש לון, לישון; אותה הֲלָנָה היא גם במשמעות של אירוח לשעות הלילה – וגם במובן של עיכוב השכר המגיע לעובד מעבר ליום העבודה. "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה'" אומר הנביא ירמיהו, ולרות המואביה שהתגיירה אמר בעז אשהּ: "יְשַׁלֵּם יְהוָה פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו".

השכר יכול להשתלם בכסף ממש, וגם אפשר שיהיה בלתי-מוחשי. כזה הוא בדרך כלל מה שמתכוונים אליו בצירוף שכר ועונש; וגם בביטויים כמו "בא על שכרו" וגם "יש שכר לפעולתו", ובוודאי בפסוק מתוך פרקי אבות על "שְׂכַר מִצְוָה, מִצְוָה. וּשְׂכַר עֲבֵרָה, עֲבֵרָה". לשכת עורכי הדין אימצה את הביטוי ויצרה את תוכנית "שכר מצווה" שמעניקה סיוע משפטי חינמי (פְּרוֹ-בּוֹנוֹ). מיותר לציין את המרחק משכר-הטרחה שגובים עורכי הדין בדרך כלל (למשל בכתיבת חוזי-שכירות) ולא כשהם עוסקים במצוות. בהזדמנויות רבות מצטטים אצלנו – איש-איש לפי האינטרס שלו – את אלכסנדר ינאי, אשר בעקבות סיפור מן התורה וביטוי שנוצר כתוצאה ממנו, ציווה לשלומציון אשתו: "אל תתייראי מן הפרוּשין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שָׂכָר כפנחס". וזה קרה אחרי ששילם לא מעט רֶבּע געלט, שכר-לימוד.

עוברות השנים (הרבה!) ואחריהן מגיעים השכירים לגיל הפנסיה. ואיך הם מרגישים בה? תלוי. מפני שהמילה פנסיה לקוחה מן הפועל הלטיני pendere, לתלות. הפנסיה היא תשלום, שכר, ובכמה שפות – כולל המילה שֶׁקֶל בעברית – יש קשר בין משהו ששוקלים אותו לבין היותו אמצעי-תשלום. כך גם הפנסיון שאנחנו משלמים כדי ללון בו. ומאותו פועל גם ה-pendulum, מטוטלת תלוייה ומתנדנדת.