חמסה, חמסה, חמסה

אבל אוי לילד רע / אצבע נוּ נוּ נוּ עושה בוהן ברוגז אצבעות / זרת מתפייסות הן.

כך מסתיים לו שיר-הילדים "עשר אצבעות לי יש" (מילים: רבקה דוידית, לחן: דוד זהבי) שממנו אנו למדים שני דברים: א. לכל אצבע, לפחות בכף היד, יש שם משלה. ב. לכל אצבע יש תפקיד: זו משמשת לאיום נו-נו-נו, והאחרת משמשת לפיוס, מכוח הטקסט האלמותי: "שוֹלֶם שוֹלֶם לעולם, ברוגז, ברוגז, אף-פעם". (ואם לא זהיתם את הטקסט, מוטב שתבקשו שנת-רענון בגן הילדים).

המילה אצבע, כשם כללי לאיבר ולא לאצבע המסויימת שעליה נדון בהמשך, קיבלה משמעויות ושימושים רבים ושונים. בלשון המקורות, אֶצְּבָעִי הוא גמד (מזכיר את אצבעוני הספרותי שלנו) ולפי התלמוד "גבוה לא ישא גבוהית שמא יצא מהן תורן; ננס לא ישא ננסת שמא יצא מהם אצבעי". finger האנגלית היא ממקור לא ברור, אולי ממילה שמובנה חמש וגם בוהן. מילה מודרנית יותר, שמחברת בין הסְפרוֹת (הקטנות מעֶשֶר ונמנות בכפות הידיים) והאצבעות היא digit לציון אצבע – וגם לציון ספרה – ומכאן כמובן דיגיטאלי, והכל מן האצבע בלטינית, digitus. קרובה לשונית שלה היא dactylos היוונית, גם היא אצבע או בוהן – והיא הדקְטִילוּס שזָכוּר לכם (בלי ספק...) משיעורי סִפרות, כ"רגל" בת שלוש הברות בניתוח משקל השירה. ומשם גם הצמח אצבעונית ארגמנית ובשמו המדעי Digitalis Purpurea. אצבע היא גם מידת יחידת-מידה, רֶבע מטֶפח – וגם, כך בתלמוד, כינוי לאיבר-הזכרות: "שאין כל האצבעות שוות" נאמר במסכת פסחים בסוגיה העוסקת באשה הנישאת כמה פעמים, ורש"י אומר:" אבר תשמיש, שלא יהא תשמיש זה טוב לה כראשון ותזלזל בו".

עשר אצבעות לי יש, חמש בכל יד, ולכל אחת יש שם:

האגודל, ובמקומות מסויימים נקראת גוּדָל, היא האצבע העבה ביד או ברגל. וראוי לציין שהאבחנה הנעשית בין בוהן ואגודל, כאילו אחת שייכת רק לכף היד והשנייה רק לכף הרגל, אינה נכונה. כך אומר ספר שופטים: "ויאֹחֲזוּ אֹתוֹ ויְקצְצוּ אֶת בְּהֹנוֹת יָדָיו וְרגְלָיו". חוקר-המילים קליין אומר שמקור המילה לא ידוע, אולי מהשורש גדל, לציון האצבע הגדולה. באנגלית היא thumb, ממקור מילולי שפירושו לבלוע, שמן, עבה.

אצבע, זו הסמוכה לאגודל, נקראת גם אצבע הרמִיזָה, או האצבע המוֹרָה – וכך בדיוק שמה באנגלית index finger, שכן היא המצביע, המורֶה, הנותן את האינדיקציה. משמה של האצבע נגזר מאוחר יותר האינדקס, אותה רשימה המאפשרת לנו לאתר פריט מסויים, בספר למשל.

האמָה נקראת באנגלית, פשוט כך, middle finger. כמו האצבעות האחרות, גם האמה מופיעה כבר בתלמוד, ושם גם ייחסו לה שם נוסף ותפקיד מיוחד במינו: אצבע צְרֵּדָה, היא האצבע האמצעית הארוכה ביותר, ולפי המשנה העוסקת בכהן גדול ביום הכיפורים, "ביקש להתנמנם, פרחי לוייה מכִין לפניו באצבע צרדה... ומעסקין אותו, עד שמגיע זמן השחיטה". שימוש נפוץ יש לה בתפקיד "אצבע משולשת" כמֶחוות-עלבון.

הקמיצָה נקראת כך משרש קמץ, שממנו נובעים גם קומץ וקמצוץ וגם קמצן, והקרוב הלשוני הוא קמעא בארמית. קמיצה היא הפעולה של נטילת מנה של אוכל בכף יד סגורה. באנגלית היא נקראת ring finger, אבל לא משום שמקובל לענוד עליה את טבעת הנישואים, אלא כנראה בגלל ייחוס של תכונות קסמים. היא נקראת גם leech-finger, כאשר leech היא עלוקה וגם מילה נשכחת לרופא (בפי העם התחברו המילים רופא ולעלוקה, בשל השימוש שעשו רופאים בעלוקות), או physician finger ובלטינית digitus medicus.

האחרונה היא הזֶרֶת, שגם מקור שמה העברי לא ידוע, אף שכמו כל שאר השמות מצוי כבר בתלמוד. באנגלית היא נקראת בפשטות האצבע הקטנה, או pinky (אולי תרומה של ההולנדית pink, קטן) וגם ear finger, הנקראת כך מפני שהיא נתחבת לאוזן כדי לדגדג אותה.

ובהזדמנות זו, כדי לוודֵּא שאתם עדיין בקצה השני של הקו, נא השיבו לי מילה או שתיים במייל חוזר. אפשר להסתפק בכך, אבל אתם מוזמנים גם להעיר, להאיר, להציע, לבקש – וגם סתם להתייחס, כדי שאדע שהעגל רוצה לינוק לא פחות משהפָר רוצה להיניק...