איך נולד האקדח?

כבר שבועות רבים אנחנו עוסקים כאן בראשיתן של מילים, בלי לתת כבוד ליוצר והמחייה הגדול של השפה העברית, אליעזר בן-יהודה. על גאונותו ומקוריותו אפשר ללמוד מן הקטע הבא, שכתב בעיתונו "הצבי" בשנת 1896 – ופשוט אין צורך להוסיף מילה, אלא רק להתפעל. (התמונה לא הופיעה במאמר המקורי).

קנה רובה

עוד לא קרוב היום אשר חזה ברוחו הגדול, הראשון בנביאי השלום הכללי בעולם, הנביא ישעיה, עד כה ועד כה, עוד תחת 'השלום הכללי' עומד ומתקיים 'השלום המזוּין'. וכלי-הזין עודם מתענגים על רוב כבוד, ואפילו הכותב עברית, הרחוק מכל ענייני מלחמה ונשק, אנוס תדיר להזכיר את שם כלי הזין היותר רגיל; אך שם עברי לא קורא להילד הזה בהיוולדו, ובנחיצות גדולה החליטו הסופרים והרכיבו שתי מלים, ועשו מזה שם 'קנה רובה'. השם הזה, או הרכבת שני השמות האלה, כל-כך זרה לאוזן עברי, ככל ממזר בצורתו ומראהו, עד כי בכל פעם שבא הדבר לידינו להשתמש בו הנפש סולדת ממנו. ואין אנו יודעים מה לעשות בו ואיך להשתמש בו במספר רבים, איך לרככו ולהטותו לפי הצורך. האדון ילין, שהוא אחד מהמעטים אשר לו חוש דק בעבריות הלשון, הרגיש בזה והציע כמדומנו בהמליץ להשתמש בהשם 'רובה' לבדו. אבל, אפילו אם נניח כי לשורש רבה יש באמת גם משמעת ירה חץ וכדומה, גם אז המשקל רובה יותר נאות להאדם ולא להכלי.

עוד שם אחד אפשר לקרוא להכלי הזה, והאמת נאמר כי השם הזה יותר מסביר לנו פנים. כי הנה השם אשר קראו להכלי הזה לשונות צרפתית (Fusil) וגרמנית (Flinte) וכן איטלקית (Fucile), הוא על שם האבן שקודחים ממנו אש, יען הכלי הזה בראשיתו היה מתלהב בכוח הכאת הכלב על האבן הנזכרה. והנה אמנם עתה כבר נשתנה הדבר, ואין לקרוא לו שם על-פי התכונה הזאת. אך לנו בעברית יש שורש המורה גם על מין אבן כזאת, וגם על התלהבות האש. השורש הזה הוא קדח. והשם הוא אֶקְדָח. עד עתה לא עלה ביד בעלי הלשון לגדר היטב לאיזה מין ממיני האבנים הכוונה בשם הזה. בערבית מציין השם קדחה את האבן שקודחים ממנה אש. על-כל-פנים, אפילו אם נאמר, כי יתברר לנו איזו היא אבן האקדח, או נקבע את השם הזה לאחת האבנים, השם הוא לא כל כך רגיל בלשון, והצורה והמשמעת של קדיחת אש אשר בו, מסוגלות היטב לציין הכלי שאנו עוסקים בו. ועל כן לפי דעתנו וחושנו טוב לקבוע לו השם אֶקְדָח.

בשבוע הבא: חוזרים למקורות – כמה מילים על מדיה